"אתם בול כמו ההורים שלכם"

חג פורים הוא חג התחפושות. בנושא בחירת תחפושת עסקתי בפוסט שלי בשנה שעברה (2022). התחפושת מאפשרת לנו להידמות למישהו אחר. השנה, ברצוני להתמקד בנושא של דמיון בין ילדים לבני משפחתם בכלל ולהוריהם בפרט, והשפעת דמיון זה על הקשר הורה-ילד.[1]

ר' יהודה הלוי (ריה"ל) חיבר בשנת 1139 בספרד את ספר הכוזרי, בו הוא עומד על הדמיון תורשתי בין ילדים להוריהם: "האדם נולד מאדם שקדמו, מתרכבות בו צורות ומזגים ומידות מאביו ומאימו".[2] כלומר, בני האדם נולדים מהוריהם ויורשים מהם תכונות גופניות, שכליות, רגשיות והתנהגותיות. ריה"ל מתאר את חוויית ההורה המביט על ילדו ורואה בו "שכפול" שלו: "שתראה דמיונך [יצור דומה לך] נולד מן האישה".[3] ריה"ל מציין גם שדמיון תורשתי עשוי "לדלג" על דור: "כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל, אך הוא דומה לאבי אביו".[4] כשנות דור לאחר 'הכוזרי', חיבר הוגה יהודי-ספרדי אחר, ר' אברהם אבן דאוד (ראב"ד) את ספר האמונה הרמה.[5] גם ראב"ד, במאמר השני של ספרו, מתייחס לדמיון התורשתי בין הורים לילדיהם: "אדם, הנה התחלתו היותר קרובה אביו, והוא דומה לו דמיון גדול".[6] כלומר, בשל קרבת הדם המידית ביניהם, ההורים הם האנשים הדומים ביותר לילדיהם.

האם אנו רוצים שילדינו יהיו "שכפול"/ חיקוי שלנו? - הורים רבים מקווים ופועלים כדי שילדיהם יהיו "שדרוג" שלהם. לעתים, הם אינם מסתפקים בניסיון למנוע מילדיהם חסכים וחוויות קשות שחוו בילדותם, ומנסים להגשים באמצעות הילד את חלומותיהם-שלהם (מה שמכונה "הורים דוחפים, Pusher-ים"). בדרך-כלל, הורים גם מוצפים יותר רגשית, כאשר ילד/ה מזכירים להם את עצמם במראה ו/או בהתנהגות. הורים רבים מתארים קושי ויסותי-התנהגותי של עצמם, כאשר ילד מתנהג בצורה שלילית דומה/ הפוכה לזו בה הם התנהגו בילדותם, או כאשר הילד מחקה דפוסי התנהגות שליליים שלהם כיום.

כיצד אנחנו מרגישים כאשר אחד מילדינו דומה לאחד ההורים שלנו? השאלה מציפה רגשית כפליים, כאשר מדובר בהורה פוגעני. התחושה הנלווית להורות ליצור חסר-ישע (ילדנו), שמזכיר לנו דמות עוצמתית ופוגענית, עלולה להיות קשה ומבלבלת (בבחינת "עד דלא ידע בין ארור הפוגע לברוך הילד") – ולשבש את היכולת שלנו ליצור קשר בריא עם הילד (מאידך, בעזרת ליווי טיפולי-מקצועי, ההורות עשויה להיות חוויה מתקנת עבור ההורה הפגוע מילדותו-שלו).

תוספת חשובה לסוגיה, מופיעה במאמר שלישי של ספרו של ראב"ד, שם הוא עוסק בוויסות עצמי הורי, כתנאי הכרחי ליכולת לחנך ילדים על-בסיס דוגמא אישית לוויסות עצמי, לקבלת גבולות של המשפחה והחברה, ולעצמאות בעתיד: "וזה ישלם בתיקון המידות ראשונה, והנהגת הבית שנית".[7] ראב"ד מתאר את האנשים שמסוגלים להגיע לוויסות עצמי [במסגרת "תיקון המידות"]. לשיטתו, משרכשו הורים יכולת זו, ביכולתם גם ללמוד לנהל משק בית ולגדל את ילדיהם בצורה מאוזנת ומווסתת. הורה מווסת, ידאג לכך שילדיו ירכשו השכלה חינוכית [לימוד תורה, במושגיו של הראב"ד] ומקצועית. כך, לכשיתבגרו הילדים, הם יוכלו בעצמם להקים משפחה עצמאית: "הנהגת הבית, הם הנהגת האישה והבנים והעבדים ... וחייבה התורה[8] ללמדם [את ילדיו] התורה והמלאכה".[9]

ברוח השאלות שהוצגו מוקדם יותר, אפשר אולי להוסיף על דברי ראב"ד ולומר, שהורה מווסת יצליח לראות בכל אחד מילדיו אדם בפני עצמו, ללא קשר למי הוא נראה דומה. ההורה המווסת ישתדל גם להגיב בצורה מותאמת להתנהגות ילדיו, גם כאשר היא מציפה רגשית, ולהוות עבורם דוגמא אישית מווסתת ראויה לחיקוי – כשיאמר להם: "אני ממש כועס עכשיו, ובגלל שאני אוהב אתכם אני צריך ללכת להירגע קצת בחדר, כדי שלא אעשה משהו או אומר משהו שיפגע בכם". לסיום, אקווה, שגם מי שמקפיד לקיים את "חייב איניש לבשומי" בפורים, יזכור מה חשיבותו של ויסות - הן עבור עצמו והן עבור מי שהוא משמש עבורם דגם לחיקוי.

[1] מוקדש לזכר סבתי, נחמה רני [לבית זינגר], שנפטרה בכ"ח בשבט, תשל"ב – 1972. [2] ריה"ל, ספר הכוזרי, תרגום: יהודה אבן-תיבון, ישראל: הדרן, תשי"ט (ורשה: יצחק גולדמן, 1880), מאמר א', סעיף א', עמ' 23. [3] שם, מאמר ג', סעיף נג, עמ' 128; תרגום: יהודה אבן שמואל, תל-אביב: דביר, 1994, עמ' קלט. [4] ריה"ל, ספר הכוזרי, תרגום ריב"ת, מאמר א', סעיף צה, עמ' 121. [5] Abraham Ibn Daud, The Exalted Faith, Norbert M. Samuelson (trans.), Gerson Weiss (ed.), London and Toronto: Associated University Presses, 1986. [6] שם, מאמר שני, דף קמ"ד (א) – דף קמ"ד (ב), עמ' 329. [7] אברהם בן דאוד הלוי, ספר האמונה הרמה, פרנקפורט 1852, ר"ח [ב] 16 – ר"ט [א], עמ' 101. [8] תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט, עמוד ב. [9] שם, מאמר שלישי, עמ' ריג [א] 14- ריג [ב],עמ' 101.